להקת הפלמנקו הישראלית "רמנגאר" – חגיגה לחושים
רות אשל – הארץ – 14.4.2011
אין צורך לנסוע לספרד כדי לראות פלמנקו מסורתי איכותי. אפשר ללכת לראות את להקת "רמנגאר" הישראלית. המופע החדש שלה, "מי אלבורדה", היא התוכנית השלישית של של זוג הרקדנים הישראלים אבנר וקרן פסח. אחרי שהות ארוכה בספרד הקימו בני הזוג להקה ובית ספר בישראל הפועל בקיבוץ רמת רחל. שלא כבעבר, הפעם קרן פסח לא הופיעה כרקדנית מהמניין, אלא רק לזמן קצר בהדרן.
אצל להקת "רמנגאר" הבמה היא בשחור לבן. זו במה מכובדת, עשירה באמנים, נגנים, זמרים ורקדנים אבל נזירית בצבעוניותה. המופע מהוקצע, סולידי ופראי. הזוג פסח הם שומרי המסורת של ה"פארוקו" הספרדי שאינו מוהל סגנונות פלמנקו בניסיון ליצור מחול עכשווי. בריקוד של "רמנגאר" אין אלגנטיות של עבודת ידיים וטורסו, אלא עבודת רגליים כוחנית וישירה. הרוך ניתן במינונים קטנים ומבוקרים.
בפאתי הבמה יושבים הנגנים והזמר יהודה שוייקי. הוא קטן קומה ופותח פה ענק שמפיק שירה/צעקה השוטפת את הקהל. לצדו שתי זמרות ואמן כלי הנשיפה, אמיר שהסאר, המוסיף צבע לא מוכר במחוזותינו לפלמנקו.
פסח הוא כוכב המופע. רקדן גדול מידות בעל נוכחות מרשימה. רקיעות רגליו טורפות את המקצבים ורצפת הבמה. כל קובץ משפטים הוא מסיים בסיבוב. לעתים סיבוב חותם, נועל, מעין פקק שסתום ללבה המתפרצת, או מתארך ולאט לאט נמוג לעצירה דקה. התפניות של שינויי הכיוונים חדות כגיליוטינה.
באחד הקטעים היפים הוא מנהל דיאלוג רגיש ומעודן עם החליל של שהאסר. נגינת החליל עולה מעלה מעלה. הרגליים של פסח עונות בשפה של נקישות למטה. ארבע רקדניות צעירות משמשות כמקהלה תנועתית. מבטן חזק וישיר, והן שולטות במורכבות המקצבים כשהרקיעות אחידות והביצוע נקי. אבל חסרה סולנית נשית ברמתו של פסח.
היצירתיות של המשתתפים באה לידי ביטוי באינטרפרטציות השונות לאותו קצב של נגנים, זמרים ורקדנים. ופתאום, שלושה מסלולים יצירתיים שונים של דרך הבעה, נפגשים ברגע של ניצוץ הארה עם קריאת ה"אולה". התלבושות לא חושפניות, מושקעות, מחויטות.
בחלקו השני של המופע נוצרת סצינה תיאטרלית של אווירת סטודיו. רקדניות מתאמנות מול הראי ולאחר מכן עולות לבמה בשמלות אדומות בוהקות. בתווך רוקד פסח בבגדים שחורים כשצעיף אדום מבצבץ מבעד לחולצה. הזמרים שרים, כפות הידיים עולות והחגיגה בעיצומה.